גזר דין בתיק ת"פ 138/03

1.         הנאשם הורשע בעבירות הבאות: עבירת הריגה - עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיפים 333 + 335 לחוק; היזק בזדון בחומר נפץ - עבירה על סעיפים 452 + 454 לחוק; ירי באזור מגורים - עבירה על סעיף 340א' לחוק. הכרעת הדין ניתנה לאחר שמיעת ראיות.

2.         בהכרעת הדין נקבע, כי על רקע סכסוך בין משפחת הנאשם למשפחות אחרות לגבי בעלות על קרקע בשכונת עזריה (להלן: הקרקע), ולאחר שהחלה בניה על הקרקע, הגיע הנאשם ביום 1.4.00 (יחד עם אחר) לסביבת הקרקע שבה אותה עת יצקו פועלים שכבת בטון לרצפת הבניין ומשאבת בטון עמדה במקום. מדובר באזור מגורים ובמקום נמצאו אנשים רבים. הנאשם שלף אקדח וירה מתוך הרכב לכל עבר כדי לעצור את הבניה. הירי גרם לפציעת זידאן ברקאה טלאל אלעג'לוני (להלן: המנוח), ולאחר מכן למותו. המנוח נהג אותה עת ברכב מסוג פורד טרנזיט, שנסע מאחורי הרכב בו נסע הנאשם. המנוח נפגע פעמיים. פעם בפיו, כאשר נמצא בתוך הרכב, ופעם שניה בצאתו מהרכב. עוד הוכח, כי כתוצאה מהיריות שירה הנאשם חדר קליע לשוק רגלו השמאלית של מוחמד בן עומר פרעון, נער בן 15 שנים, שעמד וצפה בפעולת היציקה, וכי הפציעה לא היתה קלה. עוד נקבע, כי קליע חדר לשמשה האחורית של הטרנזיט בו נסע המנוח, וכן קליע חדר לשמשה האחורית של רכב מסוג פורד סיירה שעמד במקום.

בהכרעת הדין נקבע עוד, כי גם אם אין לומר כי הנאשם חפץ בתוצאת המוות של המנוח, די לצורך הרשעתו בהריגה בכך שהוא ירה לכל עבר ללא אבחנה, אף כי במקום נמצאו אנשים רבים, כמבססת את היסוד הנפשי של פזיזות הדרוש להרשעה בהריגה.

3.         בטיעוניה לעונש, הדגישה באת-כח המאשימה, עו"ד אבולעפיה, את העובדה שהנאשם הגיע לסביבת הקרקע מרחוק כשהוא נושא איתו אקדח, והטעימה כי כוונתו מראש היתה לירות במקום כדי לעצור את הבניה. אכן, מחומר הראיות עלה, כי הנאשם לא הוציא את האקדח באופן פתאומי כתוצאה מקנטור או כתוצאה מאיום פיזי במקום, אלא הביא עמו את האקדח כאשר שמע על הבניה, בהיותו מרוחק. בהגיע הרכב בו נסע הנאשם לקרבת הקרקע, ירה לעבר הרכב בו נסע המנוח מאחור, לעבר משאבת הבטון ולעברים נוספים ללא כל התגרות.

4.         לטענת באת-כח המאשימה, העונש הראוי במקרים כאלה הוא כ-15 שנות מאסר בפועל. באת-כח המאשימה הפנתה לפסקי הדין הבאים, שבהם גזרו בתי המשפט בעבירת הריגה תקופות מאסר בסדר גודל כזה.

בת"פ 40333/06 (מחוזי ת"א) מ"י נ' יוסי בן משה חזן, נידון נאשם שגרם למותו של אדם על ידי בעיטות ל-15 שנים לריצוי בפועל. בית המשפט ציין את המקרה כחריג בשל מידת הרוע והאכזריות שנתגלתה בהתנהגות הנאשם וחבריו.

בת"פ 250/02 (מחוזי חיפה) מ"י נ' איסקוב, נידון הנאשם ל-15 שנים לאחר שירה במכוון מטווח קרוב לעבר אדם עמו היה לו סכסוך. הנאשם גם פצע את אשת המנוח ואת בנה. בשל קינטור בעל עוצמת התגרות חזקה, זוכה הנאשם מרצח והורשע אך בהריגה.

בת"פ 40059/06 מ"י נ' קרבין טנגה, דובר בגרימת מוות ע"י שתי דקירות סכין. בית המשפט הדגיש את האלימות בחברה הישראלית, ואף כי לא היו לנאשם הרשעות קודמות והוא חי חיים נורמטיביים, גזר עליו 16 שנות מאסר בפועל.

בע"פ 6795/05 שלמה אואנינו נ' מ"י, הנאשם הרג בחור צעיר בשלוש דקירות בחזה בשל עימות על נערה. המנוח יזם את הפגישה, ואולם, נקבע כי הנאשם ידע כי למנוח כוונות אלימות והוא הגיע לסיטואציה של סיכון בעיניים פקוחות. נגזרו על הנאשם 18 שנות מאסר בפועל. בית המשפט העליון קבע, כי "בעידן ובחברה שבה הסכינאות היא שפה, אין מנוס משימוש באמצעים האולטימטיביים להדברתה", ולא ראה לנכון להתערב בעונש.

על פני הדברים, נסיבות המקרה דנן פחות חמורות מאלו שנדונו בפסקי דין אלה.

לדברי באת-כח המאשימה, עונשים יותר נמוכים נפסקו כאשר הנאשם פעל בנסיבות של אלימות בהן חש חשש רציני לחייו. להלן אבחן טענה זו לאור פסיקה אליה הפנה בא-כח הנאשם. באת-כח המאשימה הוסיפה, כי משך הזמן שעבר מאז האירוע במקרה דנן אינו יכול לשמש כשיקול לקולא, מאחר שהוא נגרם ע"י הנאשם, אשר ברח לרמאללה לאחר האירוע ושהה שם שלוש שנים, עד שהובא משם ע"י הרשויות הישראליות. בנוסף, לטענתה, הנאשם משך את הדיון בבית המשפט, ע"י בקשות לדחיית הדיון וחקירות ארוכות שלא לצורך.

5.         לטענת בא-כח הנאשם מנגד, אין להשוות בין הנסיבות החמורות שנבחנו בפסקי הדין אליהם הפנתה באת-כח המאשימה לנסיבות המקרה דנן. עוד טען בא-כח הנאשם בהקשר זה, כי הפסיקה שהוצגה ע"י באת-כח המאשימה היא פסיקה המגלמת שינוי במדיניות הענישה המאפיינת את השנים האחרונות ולא את זמן ביצוע העבירות, ובהקשר זה נכון הכלל שאין עונשין אלא אם מזהירים. בנוסף, לדבריו, הפסיקה האמורה עוסקת במקרים שבגדרם עשו חסד עם הנאשמים בכך שלא מיצו עמם את הדין ע"י הרשעתם ברצח. לדברי בא-כח הנאשם, ראוי לקבוע כי עבירת ההריגה שבה הורשע הנאשם נמצאת במדרג הקרוב ביותר לעבירה של גרם מוות ברשלנות. זאת, מאחר שברור שלא היתה לנאשם שום כוונה לפגוע במנוח ובנער. לא היתה לו היכרות או קשר קודם עם המנוח, וגם לא דין ודברים בסמוך לירי. עוד טען בא-כח הנאשם, שיש להביא בחשבון כשיקול מקל את העובדה שנעשתה סולחה עם משפחת המנוח ושולם סכום הכסף שנקבע בה ע"י המכובדים, וכן את העובדה שברשות הפלסטינית שהה הנאשם שבעה חודשים במאסר בגין ההריגה, ושהה גם במעצר בארץ (בתקופה שבין 13.3.03 - 21.5.03), ובנוסף, היה במעצר בית למשך ארבעה חודשים.

בא-כח הנאשם הטעים, כי הדיון בתיק נמשך בשל מורכבותו ושלל משיכת זמן. לדבריו, בכל מקרה לא ניתן להתעלם מהשפעת חלוף הזמן. כיום הנאשם בן 46, אב לשבעה ילדים, שמהם שלושה נולדו לאחר האירוע, וברי שמאסר יגבה מחיר כבד מבני המשפחה.

            בא-כח הנאשם הפנה למספר פסקי דין, אשר לשיטתו משקפים את רמת הענישה המתאימה לענייננו. שניים מפסקי הדין (ע"פ 498/89 יפרח; ע"פ 729/06 רוטקביץ), עוסקים בגרימת מוות ברשלנות, ועל כן, אינם נוגעים לענייננו.

            אתייחס אך ורק לפסקי הדין שעסקו בעבירת הריגה.

            בע"פ 1673/01 פדילה נ' מ"י, נידון לחמש שנות מאסר בפועל אדם שירה בעת ששמע איום על חיי בנו ואשר פגע באחר בעת שירה לעבר המאיים. יש לציין כי במקרה זה היו נסיבות מיוחדות לקולא - עבר חיובי במיוחד, מצב בריאותי קשה.

            בע"פ 2053/98 עותמן נ' מ"י, הנאשם ירה בעקבות הכאת אחיו שנחבל קשות, ובית המשפט העמיד את עונש המאסר בפועל על חמש שנים.

בע"פ 2598/94 דנינו נ' מ"י, הנאשם היה מעורב בשני אירועים, שבהם ירה אל עבר בתי מגורים, כשבעת הירי לא נשקפה לו סכנה. בית המשפט התחשב בחוויות טראומתיות שחווה (חוויות של סבל בשל האינתיפאדה) ודן אותו לארבע שנות מאסר. בית המשפט העליון לא התערב, בהדגישו כי המערער קיפח חייו של אדם.

            בע"פ 2337/94 פילדווסר נ' מ"י - הנאשם דקר את המנוח בנסיבות בהן הגיע אליו המנוח, שהיה מאהב של אשתו, לדבר עמו. במהלך ויכוח שהתפתח, נטל המנוח סכין מטבח ואיים בה על הנאשם. הנאשם הוציא את הסכין מיד המנוח ובמהלך המריבה דקר את המנוח פעמיים. אחת הדקירות גרמה למות המנוח. בית המשפט דחה קיום הגנת צורך, ואולם, הכיר בכך שמדובר בנסיבות מיוחדות, והעמיד את עונש המאסר בפועל על 2.5 שנים.